falling in love ליפול לתוך האהבה

אני זוכרת שהיתי נערה צעירה שהתאהבה בבחור בפעם הראשונה, הפרפרים בבטן, הלב שהתרגש, רציתי רק להיות איתו כל הזמן. מאוהבת מעל הראש עם לבבות בעיניים. הרגשה תמימה -ילדית- טהורה, משהו שפשוט מתמסר במלואו לאותה האהבה.

ברגע הזה לא היה בי שום פחד, חשש ממה שיהיה. יש בזה משהו מאוד ראשוני ונוכח אך לא בהכרח אמיתי ומלא.

זו פנטזיה שקורית מתוך הבליינד ספוט שלנו. נקודות עיוורות שלא רוצות לראות כל מיני חלקים באדם שמולנו, כדי להמשיך להיות בקשר.

הפעמים הראשונות שהתאהבנו, ש"נפלנו לתוך האהבה", הם הפעמים שבעצם הרשנו לעצמנו להתמזג עם האהבה עצמה ולהיות אותה. יש בזה דבר חשוב אבל הוא לא מספיק.

ואז מגיעה הפגיעה הראשונה, הלב כואב, נסגר. לא רוצה לחשוף יותר ושאף אחד לא יעז להתקרב. הלב קורא להגנות שיגנו כחומה. ושם בתוך ההגנות האלה אנחנו לבד וככל שהחומה גבוהה ועבה יותר, אנחנו

יותר מבודדים את עצמנו ובודדים בתוכנו.

אז איך אפשר לשמר את החלק הזה, המרגש הספונטני ולא להפוך אותו לפנטזיה, אלא לאהבה עמוקה, בטוחה ואמיתית

קודם כל, להבין שבתוך הרצון למערכת יחסים ואהבה יש גם את הרצון להיות מוגן ובטוח. והם לא ניגודים, אלא משלימים. הצורך בביטחון גורם לי להיות זהירה יותר, קשובה יותר למה שקורה בקשר ביני לאחר ובמיוחד למה שקורה בקשר ביני לבין עצמי בתוך המערכת יחסים הזאת.

ואז נוכל לפתח ראייה ושמיעה בהירה יותר, חדה יותר, אינסטינקטיבית, שתתן לנו הזדמנות אמיתית לראות באדם האחר, לא רק את מה שאני רוצה לראות בו, אלא את מי שהוא באמת. לא מושלם כמוני.

ולעיתים גם נוכל להבחין שזה לא הבן זוג שאני רוצה. ונבחר אחרת.

אז האם אני רוצה "ליפול לתוך האהבה" או אני רוצה לבחור באהבה מודעת?