הצורך שלנו לברוח מקושי וכאב🥀

כאשר אנו חווים כאב רגשי או פיסי, הדבר הראשון שנרצה לעשות הוא לא להרגיש אותו.

במודע או לא במודע אנו נרצה לברוח ולהתנתק,

כי הרי לימדו אותנו להימנע מכאב ולהיאחז בעונג (עקרון העונג).

אבל החיים חכמים וגדולים מאיתנו, הם באו ללמד אותנו שהתנועה תמיד קורית,

כמו תנועה של גל שצריך לתת לה להיות, בכדי להשתחרר הלאה

ובתורה, תגיע תנועה חדשה במקומה.

תנועה שנעצרת היא טראומה בגוף.

באם לא נתנו לה להיות עד הסוף, התנועה תמיד תחזור בחיינו ובמערכות היחסים שלנו.

ולא כדי להפחיד או להציק לנו, היקום הוא נדיב,

אלא כדי שהתנועה שהתחילה, תסיים את עצמה.

זהו חוק יקומי.

לכן, כשעולה כאב וקושי ננסה רגע להביא מודעות לכך שזה בכלל קיים עכשיו.

וננסה לבחור במודע רגע להסכים להיות איתו, עם הכאב הזה, שכל כך מפחיד לגעת בו.

הרגשה שנתפרק בתוכנו,

ואולי זה מה שצריך לקרות,

בכדי להבנות מחדש בתוכנו והחוצה דרך מערכות יחסינו.

תדמיינו מישהו שרודף אחריכם כל הזמן ואתם רצים, לא מסתכלים לאחור, כדי לשרוד, לא נושמים, הפחד מתעצם, הכאב הופך למחלה בגוף, התנועה נעצרה בתוכנו.

מנסים להיאחז ביישן.

ברגע הזה של הבור הכי חשוך, אני מזמינה אתכן\ם רגע לעצור ולהסתכל ל"רודף" בעיניים.

כלומר, להסכים להרגיש את הכאב הזה.

עצם ההפסקה מלברוח עושה תנועה אחרת בלב שלנו.

תנועה שאומרת,

אני מוכנה להרגיש ולהתפרק לתנועה שהגיעה, לפנות מקום למשהו חדש בתוכי.

כי מגיע לי ומגיע לסובבים שבי,

תנועה חדשה בחיי.